שורת קוד פשוטה

העיתונות בארץ השבוע מדברת על כך שספטמבר יהיה צומת דרכים. רון בן ישי כותב על "טלטלת ספטמבר" ועל כך שתהליך מדיני בו "הכל כלול" אמור לצאת לפועל ומפרט את תפקידיהם של כל שחקני המשנה. פרשנויות דרמטיות דומות נראו בשלושת העיתונים המובילים. ישנן שתי אופציות לראות את הניתוחים האלו ושתיהן לא מחמיאות לכותבי הניתוחים: או שהם באמת מאמינים לתחזיות האופטימיות הללו, או שהם מטפחים אשליות כדי לקבל כותרות מפוצצות (מה שיותר סביר). את אותה השאלה ניתן לשאול לגבי הפוליטיקאים המובילים את התהליך המדיני: האם הם באמת מאמינים שהם מנסים להביא להסכם שלום אזורי שיכול אכן לצאת לפועל ולשרוד, או שהם מייצרים במודע הרגשה של התקדמות ולמעשה יודעים שאין בכך דבר? סביר להניח שהאמת נמצאת כרגיל איפה שהוא באמצע.

לכתבים יש אינטרס לנפח את השלום האזורי המממש ובא כדי ליצור כותרות, אבל מה האינטרס של הפוליטיקאים? האינטרס של הפוליטיקאים הוא קודם כל לשרוד. מנקודת המבט של אובאמה, גורדון בראון ובמידה מסוימת גם נתניהו יש יתרונות רבים ליצירת המצב בו אנו נמצאים, בו מספרים לכולם שיש הסכם בדרך וכולם עובדים כדי לקדמו. על פניו מרוויחים שלושתם מהמשחק הזה:

- מנהיגי העולם יכולים לספר לכולם שהם עובדים קשה, עושים את הדבר הנכון ומשיגים הישגים.

- אף אחד לא רוצה להיות זה שמטלטל את הסירה או גורם לכישלון וכך המבקרים יורדים להם מהגב.

- ישראל (וכל מי שיסכים לשתף פעולה זמנית) מצטיירת כקואופרטיבית, נתניהו יכול להגיד: סבלנות, אנחנו בתהליך. הלחץ שלכם רק גורם להתנגדות ומכשיל את המאמץ.

- הצעידה לקראת הסכם כביכול בזירה הישראלית-פלסטינאית אמורה לגרום למדינות ערביות להרגיש בנוח לשתף פעולה בערוץ האיראני ובנושאים אחרים.

המצב של "אנחנו בתהליך אל תפריעו" הוא מצב נוח לכולם. הבעיה היא כמובן שדרך פעולה זו לא יכולה להמשיך לנצח. באיזה שהוא שלב כשהעסק לא יעבוד מישהוא יצטרך לשלם, וסביר שהמישהו הזה יהיה ישראל. סביר להניח שהאירופאים והאמריקאים יצאו בנקודת הנחה שהטלת האשמה על הצד הפלסטיני תגרום לכעס בעולם הערבי והמוסלמי, ותגרום יותר טרור ופחות עסקאות כלכליות. האשמה של ישראל לא תגרום שום נזק מבחינתם. בעיה נוספת היא שמדינות ערב מבינות את הבלוף טוב מאד. הן ממשיכות לדרוש לחץ אירופאי ואמריקאי על ישראל. הנחת יסוד קבועה היא שהפלסטינאים לא מתפשרים על שום קלף שיש בידיהם, עצם ההסכמה שלהם לדבר היא כביכול הישג. לכן במצב בו מנסים כאילו להניע הסכם הדבר היחיד שיכול לקרות הוא שבדרך ישראל מוותרת על קלפים משלה מבלי לקבל דבר.

אפשר לזקוף לזכות הפלסטינאים את העובדה שבעניין אחד הם מאז ומתמיד אמרו (גם אם בשקט) את האמת - הם אינם רואים בשיחות מכל סוג שהוא יותר מאשר הפוגה אסטרטגית בדרך להמשך הלחימה. אי אפשר לנתח שום דבר בפוליטיקה של המזרח התיכון (ושל העולם כולו) מבלי להבין כמה כללים בסיסיים בדת המוסלמית. אחד מהם הוא חלוקת העולם לשני בתים:

דאר-אל אסלאם – כל השטחים הנמצאים בשליטה אסלאמית ותחת חוק אסלמי כזה או אחר.

דאר אל חרב – כל השטחים שעדיין לא נמצאים בשליטה אסלאמית ועליהם לעבור לשליטה אסלאמית בהקדם האפשרי.

האיסור על השלמה עם גוף שאינו מוסלמי בתוך דאר-אל-אסלאם הוא דבר בסיסי בתפיסה המוסלמית. כל מנהיג שחורג מכלל יסוד זה עומד באופן ברור כנגד הדת במדינתו וחייב ראשית כל שיהיה לו אינטרס, ושנית להיות חזק מספיק על מנת לעמוד מול הכעס שפעולה כזו תגרום בפוליטיקה הפנימית ויותר מכך ברחוב. בירדן ומצרים התקיימו שני התנאים הללו בזמן חתימת ההסכמים איתם. באף מדינה משכנותינו לא מתקיים אף אחד מהם היום.

השלב הראשון של צעידה להסכם אמור להיות פתיחת המעבר לישראל מרצועת עזה ומעזה למצרים. איזה אינטרס יש לישראל לפתוח את המעברים כשהחמאס מראש מצהיר שההסכם הוא מבחינתו הפוגה זמנית בלבד? איזו מין החלטה מטורפת זו להחליט להתעלם מההצהרה הברורה והחד משמעית הזו שלא מדובר בהסכם קבוע מצדם ולאפשר להם להתארגן ללחימה חדשה ומחוזקת? הדבר המדהים הוא שהרצון הבריא שלנו לקצת שקט גורם לנו לא לשמוע את ההצהרה הזו, ולראות בכל סימן קטנטן של שפיות מצידם את הסימן הסופי לכך שהם בעצם שוחרי שלום ומוכנים לחיות לצידינו. אנחנו כל כך רוצים שיהיה שם עם מי לדבר עד שאנחנו מתעלמים מהמציאות לחלוטין.

הטקטיקה בה נוקט האסלאם כבר- 1300 שנה (מאז ההפסד הצבאי המשמעותי הראשון של האסלאם ב-687) היא המכנה המשותף לחזית האיראנית ולזו הפלסטינאית. היא אומרת כך:

כשאתה בעמדת נחיתות צור הסכם זמני עם הכופרים. נצל את הזמן להתחזק ואז תקוף שוב. הצלחת? תמשיך להלחם. לא הצלחת? חזור על אותה הפעולה.

שורת קוד פשוטה ויעילה מאין כמוה, התלויה אך ורק בכך שהכופרים מוכנים כל פעם מחדש ליצור הסכם זמני המאפשר צבירת כוחות מחודשת. הייתם מצפים שאחרי כל כך הרבה זמן הצד המותקף שוב ושוב יקלוט את הפרינציפ לא? מסתבר שלא. לאירופאים יש תירוץ סביר- עבר לא מעט זמן מאז שלחמו מול אומה אסלאמית. הם לחמו בינם לבין עצמם מאות שנים והתרגלו שמלחמה זה מלחמה ושלום זה שלום. אנחנו שכל מאבקינו התנהלו מהרגע הראשון מול הטקטיקה הזו, היינו אמורים להבין סוף- סוף שהסכם המקל על האפשרות להתארגנות לקראת לחימה חדשה מהצד השני הוא רק תחילתה של המלחמה הבאה. רק התחייבות לשינוי של החינוך בצד הפלסטינאי ובעקבותיו תקופה ארוכה של פיקוח על חינוך המייצר דור חדש שלא גדל על שנאה וקנאות דתית, יכול להוביל למצב בוא ניתן לחתום על הסכם אמיתי עם הפלסטינאים. תסריט כזה נראה רחוק עד אין סוף מהמציאות, אך הוא לא לגמרי בלתי אפשרי (הוא כן דורש חוסר התפשרות מוחלט והפעלה של הרבה כח). האלטרנטיבה האמיתית היחידה אליו היא המשך לחימה, הפוגה, לחימה ההולך ומחמיר כפי שהיה עד היום.